הסוד לתשוקה במערכת יחסים ממושכת

אסתר פרל: הסוד לתשוקה במערכת יחסים ממושכת

אז מדוע סקס טוב מתפוגג לעתים כה קרובות, אפילו אצל זוגות שממשיכים לאהוב בדיוק כמו קודם? ומדוע אינטימיות טובה אינה ערובה לסקס טוב, בניגוד לאמונה הרווחת? ואולי השאלה הבאה צריכה להיות, האם אנו מסוגלים לרצות את מה שכבר יש לנו? זאת השאלה הגדולה, נכון? ומדוע האסור הוא כה ארוטי? מה יש בחטא שמעצים כל-כך את התשוקה? ומדוע הסקס יוצר תינוקות, והתינוקות זורעים חורבן ארוטי אצל זוגות? זה כמו מכת-גורל ארוטית, לא? וכשאוהבים, מהי ההרגשה? וכשמשתוקקים, מה שונה בכך?

אלה אחדות מהשאלות שעומדות במרכז מסע הגילוי שלי אל טבעה של התשוקה הארוטית והבעיות המתלוות אליה באהבה המודרנית. אני נוסעת בעולם, ומה שאני רואה הוא שבכל מקום שאליו מגיעה הרומנטיקה, נראה שמתחולל משבר בתשוקה. משבר תשוקה, במובן של הבעלות על התאווה– התשוקה כביטוי לאינדיבידואליות שלנו, לבחירה החופשית, להעדפות שלנו, לזהות שלנו — תשוקה שהפכה למושג מרכזי כחלק מהאהבה המודרנית והחברות האינדיבידואליסטיות.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המין האנושי שבה אנו מנסים לחוות מיניות לאורך ימים, לא משום שאנו רוצים 14 ילדים, כי אם כן, אנו זקוקים ליותר ילדים, כי רבים מהם לא ישרדו, ולא משום שזו חובתה הבלעדית של האישה הנשואה. לראשונה, אנו רוצים סקס לאורך ימים למען עונג וקשר שמעוגן בתשוקה.

אז מה מקיים את התשוקה, ומדוע זה כה קשה? בלב יציבותה של התשוקה במסגרת יחסים של מחויבות, לדעתי ישנו דו-קיום של שני צרכים אנושיים יסודיים. מצד אחד, הצורך שלנו בביטחון, בוודאות, בביטחון, במהימנות, באמינות, בתמידות– כל אותן חוויות מעגנות ומבססות של חיינו שאנו מכנים "בית". אך יש לנו גם צורך חזק בה-במידה, לגברים וגם לנשים, בהרפתקה, בחידוש, במסתורין, בסיכון, בסכנה, בבלתי-נודע, בבלתי-צפוי, בהפתעה– הבנתם את הרעיון– הצורך לצאת למסע. אז היישוב בין הצורך שלנו בביטחון לבין הצורך שלנו בהרפתקה במערכת יחסים אחת, או מה שאנו אוהבים כיום לכנות "נישואין עם תשוקה", היה פעם מצב של תנאים סותרים. הנישואין היו מוסד כלכלי שבהם קיבלנו שותפות לכל החיים במונחים של ילדים, מעמד כלכלי, ירושה וחברות. אך כיום אנו עדיין רוצים שבני זוגנו יתנו לנו את כל אלה, ובנוסף אני רוצה שתהיה חברי הטוב ביותר, ואיש-סודי ומאהבי הלוהט – ואנו גם חיים פי שניים יותר. [צחוק] אז אנו באים לאדם אחד ויחיד, ובעצם דורשים ממנו לתת לנו את מה שסיפק פעם כפר שלם: תן לי שייכות, זהות, המשכיות, אבל תן לי גם התעלות, מסתורין ופליאה, והכל באדם אחד. תן לי נוחות, תן לי על הקצה, תן לי חידושים, תן לי דברים מוכרים, תן לי ודאות, תן לי הפתעה. ובעינינו כל זה מובן מאליו, והצעצועים והלבנים הסקסיים יצילו אותנו כאן. [מחיאות כפיים]

עכשיו אנו מגיעים למציאות הקיומית של העניין, נכון? כי לדעתי, במובן מסוים– ומיד אחזור לזה– משבר התשוקה הוא לעתים קרובות משבר של הדמיון.

אז מדוע הסקס הטוב מתפוגג לעתים כה קרובות? מהם היחסים בין אהבה לתשוקה? מה הקשר ביניהם ואיך הם מתנגשים? כי כאן בדיוק טמון המסתורין של הארוטיות.

בעיני, אם יש מילת פועל שמתלווה לאהבה, היא "שיהיה לי". ואם יש פועל שמתלווה לתשוקה, הרי זה "אני רוצה". באהבה אנו רוצים שיהיה לנו, אנו רוצים לדעת את האהוב. אנו רוצים למזער את המרחק. אנו רוצים להקטין את הפער. אנו רוצים לסלק את המתחים. אנו רוצים קירבה. אך בתשוקה, אנו נוטים שלא לרצות לשוב למקומות בהם כבר היינו. דברים סגורים מן העבר כבר לא מעניינים אותנו. בתשוקה, אנו רוצים "אחר", מישהו מנגד שאותו נוכל לבקר, שאתו נוכל לבלות זמן-מה, שנוכל ללכת ולראות מה קורה ברובע האורות האדומים שלו. בתשוקה, אנו רוצים לחצות איזה גשר. במלים אחרות, כפי שאני נוהגת לומר, האש זקוקה לאוויר. התשוקה זקוקה למרחב. וכשמתארים זאת כך, זה לעתים קרובות מופשט למדי.

אבל אני לקחתי איתי שאלה לדרך. ונסעתי ליותר מ-20 ארצות בשנים האחרונות עם הספר "אינטליגנציה ארוטית", ושאלתי אנשים, מתי אתם מוצאים שאתם הכי נמשכים לבני זוגכם? לא משיכה מינית כשלעצימה, אלא הכי נמשכים באופן כללי. ובכל התרבויות, בכל הדתות, בכל המגדרים– פרט לאחד– קיבלתי שוב ושוב תשובות מסוימות.

הקבוצה הראשונה היא: אני הכי נמשך לבת זוגי כשהיא רחוקה, כשאנו בנפרד, כשאנו מתאחדים מחדש. עקרונית, כשאני מתחבר מחדש ליכולת שלי לדמיין את עצמי עם בת זוגי, כשהדמיון שלי חוזר לתמונה, וכשאני יכול לעגן אותו בהיעדרות ובגעגוע, שהם מרכיב עיקרי בתשוקה. הקבוצה השניה עוד יותר מעניינת: אני הכי נמשכת לבן-זוגי כשאני רואה אותו בסטודיו, כשהיא על הבמה, כשהוא שקוע בענייניו, כשהיא עושה משהו שמאד חשוב לה, כשאני רואה אותו במסיבה ואנשים אחרים נמשכים אליו, כשאני רואה אותה בבית-המשפט. עקרונית, כשאני רואה שבת-זוגי קורנת ובטוחה בעצמה, אולי הגורם הכי מדליק שיש. קורנת, כמו ב"עצמאית". אני מביטה באדם הזה– אגב, בתשוקה, אנשים כמעט ולא מדברים על זה, כשאנו מתמזגים עם הזולת, כשאנו מרוחקים פחות מ-5 ס"מ זה מזה, אינני יודעת כמה זה באינצ'ים אך גם לא כשהזולת רחוק כל-כך שכבר לא רואים אותו. רק כשאני רואה את בן-זוגי ממרחק נוח, כשהוא כבר כה מוכר, כה ידוע, ולרגע הוא שוב קצת חידתי, קצת חמקמק. ובמרחק הזה ביני לבין האחר טמון החשק הארוטי, טמונה התנועה לעבר האחר. כי לעתים, כפי שאמר פרוסט, המסתורין איננו צפון בנסיעה למקומות חדשים, אלא בראייה בעיניים חדשות. כך שכאשר אני רואה את בן או בת זוגי לבדם, עושים משהו שהם שקועים בו, אני מביטה בהם, ולרגע זוכה לשינוי בתפישתי, ואני נותרת פתוחה למסתורין שמתקיימים ממש לצידי.

ומה שחשוב יותר, בתיאור זה של האחר או שלי– זה היינו הך– מה שמעניין ביותר הוא לעתים אין בתשוקה שום היזקקות. איש אינו זקוק לאיש. בתשוקה אין דאגה. דאגה היא אהבה בעוצמה רבה. זהו נוגד-תאווה חזק ביותר. עוד לא ראיתי מישהו שנדלק בגלל אדם שזקוק לו. לרצות מישהו זה דבר אחד; להזדקק לו – זה כיבוי מוחלט, והנשים יודעות זאת מאז ומתמיד, כי כל מה שמעורר את יצר ההורות, בד"כ מצמצם את המטען הארוטי. מסיבות טובות, כן?

וקבוצת התשובות השלישית הייתה בעיקר: כשאני מופתע, כשאנו צוחקים יחד, כפי שמישהי אמרה לי היום במשרד, "כשהוא בחליפה המהודרת שלו," אז אמרתי לה, "כשהוא בחליפה או כשהוא במגפי הבוקרים שלו." בכל מקרה, כשיש חידוש. וחידוש איננו תנוחות חדשות ולא רפרטואר של טכניקות. החידוש הוא, אילו חלקים מעצמכם אתם מוציאים החוצה? לאילו חלקים מעצמכם אתם פשוט מניחים להיראות? כי במובן מסוים אפשר לומר שסקס איננו משהו שעושים, אה? סקס הוא מקום שהולכים אליו, מרחב שנכנסים לתוכו בתוך עצמכם, ועם האחר או האחרים. אז לאן הולכים בסקס? לאיזה חלקים בעצמכם אתם מתחברים? מה אתם מבקשים להביע שם? האם זהו מקום של התעלות ואיחוד רוחני? האם זה מקום של שובבות, מקום של תוקפנות מתוך ביטחה? האם זה מקום שבו אפשר סוף-סוף להיכנע ולא להיות חייבים לקחת אחריות על הכל? האם זה מקום שבו אפשר להביע את הרצונות הילדותיים? מה יוצא שם לאור? זאת שפה, ולא רק התנהגות. והפואטיקה של שפה זו, היא שמעניינת אותי, ולכן התחלתי לחקור את המושג של אינטליגנציה ארוטית.

הרי גם בעלי-חיים עושים סקס. זהו המוקד, זו הביולוגיה, זהו היצר הטבעי. רק לנו יש חיים ארוטיים, כלומר, מיניות שהדמיון האנושי מחולל בה שינוי. אנו היחידים שמסוגלים לעשות אהבה במשך שעות, לחוות אושר ממושך, אורגזמות רבות, ומבלי לגעת באיש, רק הודות לכך שבכוחנו לדמיין זאת. אנו יכולים לרמז על כך. איננו חייבים אפילו לעשות זאת. אנו יכולים לחוות את הדבר רב-העוצמה הקרוי "ציפייה", שהיא המלט והלבנים של התשוקה, היכולת לדמיין את זה, כאילו זה קורה בפועל, לחוות זאת כאילו זה קורה, כשבעצם לא קורה דבר וקורה הכל, בו-בזמן. אז כשהתחלתי לחשוב על הארוטיות, התחלתי לחשוב על הפואטיקה של הסקס, ואם אני רואה בה אינטליגנציה, הרי שזה משהו שיש לטפח. מהם הרכיבים? דמיון, שעשוע, חידוש, סקרנות, מסתורין. אך המרכיב העיקרי הוא באמת אותה פיסה הקרויה "דמיון".

וחשוב יותר, כדי שאוכל להתחיל להבין מיהם הזוגות שיש להם ניצוץ ארוטי, מה מקיים אצלם את התשוקה, היה עלי לחזור להגדרה המקורית של הארוטיות, להגדרת המסתורין, ושם עברתי דרך צומת דרכים, ולמעשה בחנתי את הטראומה, שהיא הקיצוניות השניה, ובחנתי אותה דרך התבוננות בקהילה בה גדלתי, שהיא קהילה בבלגיה, כולם ניצולי שואה, ובקהילה שלי היו 2 קבוצות: אלו שלא מתו, ואלו שחזרו לחיות. אלו שלא מתו חיו בד"כ קשורים למקומם, לא מסוגלים לחוות עונג, לא יכולים לתת אמון, כי כשעומדים על המשמר, מודאגים, חרדים, וחסרי בטחון, אי-אפשר להרים את הראש כדי להמריא ולעוף, להשתעשע, להתנהג בביטחון ולדמיין. אלו שחזרו לחיים היו האנשים שתפשו את הארוטיות כסם-נגד למוות. הם ידעו כיצד לשמור על חיוניותם. כשהתחלתי להקשיב להעדר חיי המין של הזוגות שאני עובדת איתם, אני לעתים שומעת אנשים אומרים, "אני רוצה יותר סקס," אך בד"כ הם רוצים סקס טוב יותר, ו"טוב יותר" משמעו להתחבר מחדש לאותה איכות של תחושת חיות, של חיוניות, של התחדשות, של חיים, של ארוס, של אנרגיה שהסקס פעם העניק להם, או שהם קיוו שהוא יעניק להם.

ואז התחלתי לשאול שאלה אחרת. "אני מכבה את עצמי כאשר…" זו הייתה השאלה החדשה. "אני מכבה את תשוקותיי כאשר…" וזו שאלה שונה מאשר "מה שמכבה אותי זה…" ו"אתה מכבה אותי כש…" ואנשים החלו לענות, "אני מכבה את עצמי כאשר… "אני חש מת בפנים," "כשאינני אוהב את גופי," "כשאני חש זקן," "כשלא היה לי די זמן לעצמי," "כשלא ניתנה לי ההזדמנות ליצור איתך קשר," "כשאני לא טוב בעבודתי," "כשההערכה העצמית שלי נמוכה," "כשאין לי תחושת ערך-עצמי," "כשאני לא חש שיש לי זכות לרצות, לקחת, לקבל עונג."

ואז התחלתי לשאול את השאלה ההפוכה. "אני מדליק את עצמי כאשר…" כי רוב הזמן אנשים אוהבים לשאול, "אתה מדליק אותי?" "מה מדליק אותי?" ואני כבר סיימתי עם השאלה הזו. כי אם אתם מתים בפנים, הזולת יכול לעשות הרבה מאד, וזה לא ישנה כלום. אין איש ליד שולחן הקבלה. [צחוק] אז "אני מדליקה את עצמי כאשר…" "אני מדליקה את תשוקותיי, את מתעוררת כאשר…"

ובסתירה זו שבין אהבה לתשוקה, מה שהפליא אותי הוא שבדיוק אותם הרכיבים שמזינים את האהבה– הדדיות, גומלין, הגנה, דאגה, אחריות לזולת– הם לעתים אותם הרכיבים שמחניקים את התשוקה. כי לתשוקה מתלוות תחושות רבות שלא תמיד חביבות על האהבה: קנאה, רכושנות, תוקפנות, כוח, שליטה, שובבות, קונדסות. עקרונית, כולנו נידלק בלילה מאותם דברים שאנו מוחים נגדם במשך היום. המוח הארוטי איננו הכי תקין-פוליטית. אילו כולם היו מפנטזים על גן של ורדים, לא היו לנו שיחות מעניינות כאלה על כך. אבל לא, אי-שם במוח שלנו מסתובבים דברים שלא תמיד אנו יודעים כיצד להביאם אל האדם שאנו אוהבים, כי אנו סבורים שהאהבה באה עם חוסר-אנוכיות כשלמעשה התשוקה באה עם מידה מסוימת של אנוכיות במובן הטוב ביותר של המילה: היכולת להישאר מחובר לעצמי בנוכחות הזולת.

אז ברצוני לצייר לכם את הדימוי הקטן הזה, עקב הצורך הזה ליישב בין שתי מערכות הצרכים הללו, שאנו נולדים איתו. הצורך שלנו בחיבור, הצורך שלנו בנפרדות, או הצורך שלנו בבטחון וגם בהרפתקה, או הצורך שלנו ביחד, וגם בעצמאות, ואם תחשבו על ילד קטן שיושב בחיקכם, מעורסל בנוחות, בתחושת בטחון ונוחות, ובשלב מסוים על כולנו לצאת אל העולם כדי לחקור ולגלות. זו התחלת התשוקה, החקרנות הזו זקוקה לסקרנות, לרצון לגלות. ומתישהו הוא יפנה ויביט בכם, ואם תאמרו לו, "שמע, ילדון, העולם הוא נהדר. לך על זה. יש בו כל-כך הרבה כיף," הוא יוכל להתרחק מכם ולחוות חיבור ונפרדות בו-בזמן. הוא יוכל להמריא על כנפי הדמיון, לעוף בתוך גופו, לעוף בשעשוע, וכל הזמן לדעת שכשיחזור, מחכה לו מישהו.

אך אם מישהו יאמר לו, "אני דואג, אני חרד, אני מדוכא. בן-זוגי לא דאג לי זמן כה רב. מה כל-כך טוב בחוץ? נכון שיש לנו את כל הנחוץ לנו כאן, ביחד? אתה ואני?" אז תהיינה כמה תגובות קטנות שכולנו מכירים טוב למדי. אחדים מאיתנו יחזרו, או חזרו לפני זמן רב מאד, והילד הקטן שחוזר הוא הילד שוויתר על חלק מעצמו כדי לא לאבד את הזולת. אני מאבדת את החופש שלי כדי לא לאבד את הקשר. ואני אלמד לאהוב בדרך מסוימת שתכרע תחת העומס של עודף דאגה ועודף אחריות ועודף הגנה, ולא אדע כיצד לעזוב אותך כדי ללכת לשחק, כדי שאוכל לחוות עונג, כדי לגלות, כדי להיכנס לתוך עצמי. תרגמו זאת לשפת המבוגרים שלכם. זה מתחיל בגיל צעיר מאד. זה נמשך לתוך חיי המין שלנו עד הסוף. ילד מס' 2 יחזור, אבל ימשיך כל הזמן להסתכל אחורה, כך. "האם עדיין תהיה שם? האם תקלל אותי? האם תגער בי? האם תכעס עלי?" והוא אולי יסתלק, אבל הוא לא באמת הלך, ואלה בד"כ האנשים שאומרים לכם, "בהתחלה, הכל היה לוהט בינינו." כי בהתחלה, האינטימיות הגוברת לא היתה עדיין חזקה עד כדי כך שהביאה לירידה בתשוקה. ככל שנעשיתי מחוברת, ככל שחשתי יותר אחראית, כך יכולתי פחות להשתחרר בנוכחותך. וילד מס' 3 לא ממש חוזר.

מה שקורה, אם רוצים לשמר את התשוקה, כאן הדו-שיח האמיתי. מצד אחד, אתם רוצים את הבטחון כדי שתוכלו ללכת. מצד שני, אם לא תוכלו ללכת, לא תוכלו לחוות עונג, לא תוכלו להגיע לשיא, לא תוכלו לחוות אורגזמה, לא תוכלו להתרגש כי אתם מעבירים את זמנכם בגופו ובראשו של האחר ולא בשלכם.

אז בדילמה הזו של יישוב הסתירות בין שתי מערכות הצרכים היסודיות האלה, כאן הבנתי כמה מהדברים שעושים הזוגות הארוטיים. א', יש להם המון פרטיות מינית. הם מבינים שיש מרחב ארוטי ששייך לכל אחד מהם. הם גם מבינים שהמשחק המוקדם איננו משהו שעושים חמש דקות לפני הדבר האמיתי. המשחק המוקדם מתחיל במידה רבה בסוף האורגזמה הקודמת. הם גם מבינים שמרחב ארוטי איננו להתחיל ללטף את האחר, אלא ביצירת מרחב שבו יש לנטוש את ישיבת ההנהלה, ולפעמים – נטישה חפוזה, [צחוק] ופשוט נכנסים לאותו מקום שבו מפסיקים להיות האזרח הטוב שדואג לעניינים ומתנהג באחריות. אחריות ותשוקה הן כמו שוורים מתנגחים. הן לא מסתדרות היטב ביחד. זוגות ארוטיים גם מבינים שהתשוקה זורחת וגורעת. היא כמו הירח. יש לה ליקויים חלקיים. אך מה שהם יודעים הוא כיצד לעורר אותה שוב. הם יודעים איך להשיבה אליהם, והם יודעים איך להשיבה אליהם כי הם הפריכו את אחת הבדיות הגדולות, שהיא בדיית הספונטניות: שזה פשוט ייפול מהשמיים כשמקפלים את הכביסה כמו פתרון קסם, והם מבינים שבעצם, כל דבר שיקרה מעצמו במערכת יחסים ממושכת כבר קרה.

סקס מתוך מחויבות הוא סקס מתוכנן מראש. הוא רצוני. הוא מכוון. הוא ממוקד ונוכח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *